הגדירו את הסגנון של בני הזוג
הסוציולוגים השוויצרים, לאחר שערכו תצפית מדעית על זוגות צעירים, קבעו כי ישנם חמישה סוגים (סגנונות) של מערכות יחסים. הם מודלים הרמוניים פחות או יותר של יחסי אישות..
במסגרת חמשת סגנונות היחסים הללו, מונחים מושגי השיתוף שלך, היסוד שלה, חלוקת האחריות המשפחתית, הנכונות לפתור בעיות משפחתיות וכו '..
לדברי סוציולוגים, חיים משותפים הם פרויקט מחושב, סוג של תוכנית עסקית ולא "מתנת גן עדן". אחרי הכל, במוקדם או במאוחר, אבל כל הזוגות הצעירים, לא משנה כמה הם יהיו רומנטיים, נאלצים להתמודד עם חלוקת הכוח והחובות המשפחתיות..
מודל ספציפי (סגנון יחסים) מבוסס על גילם של בני הזוג, השכלתם, מצבם החברתי וגורמי חיים סביבם. לדוגמא, אגודה משפחתית מבוססת במדויק על האלמנטים שלעיל. לעתים קרובות החיים המשותפים של הורינו מבוססים על תכנית מבצר משפחתית מסורתית יותר. ייתכן גם שיש סוגים מעורבים של סגנונות יחסים. לעיתים קרובות זה קורה ברגע בו מופיעים ילדים, כלומר זוג צעיר ממשפחת העמותות עובר למשפחת מקורבים.
לכל סגנון מערכת יחסים הצדדים החיוביים והשליליים שלהם. אבל, אף אחד מהם אינו מהווה תרופת פלא לחיי משפחה משותפת.
כרגע המודל (סגנון היחסים) של משפחת המקורבים הוא ראש המיון. על פי החוקרים, בסגנון זה שותפים חשים את מלוא האהבה, התמיכה, הכבוד, השמחה.
יש גם משפחה של עולמות מקבילים, רגשות ורגשות השוררים בסגנון יחסים זה. לעיתים קרובות שותפים מאשימים זה את זה או מתעלמים.
משפחת הקוקון ומשפחת המצודה הם סגנון יחסים מסורתי יותר, שבו לעיתים קרובות כולם מרוצים ומרגישים בנוח, כמובן, ללא חריגים.
אגודה משפחתית, אמנם לא הראשונה, אך עם זאת, הסגנון הנפוץ ביותר, המאופיין בתחרות. מצד אחד, השותפים מספקים זה לזה הזדמנויות להתפתחות, ומצד שני, האינטרסים של כולם מתגלים, ופעמים רבות דווקא בגלל חוסר הרצון לוותר, באיחוד משפחות, התכתשויות, מריבות וכתוצאה מכך, גירושים מתחילים.
ההצלחה של כל איחוד אינה תלויה בסגנון היחסים, אלא בתוכן ובנכונותם להילחם על אושרם.
יהיה אשר יהיה, המשפחה היא המקום בו אנו אוהבים, לשמוח, להירגע, לצבור כוח, להתנסות, היא המבצר הקטן שלנו, שצריך להיות בלתי נגיש לסכסוכים, בעיות וקשיים.
משפחה מבוצרת היא איחוד בו כולם קשורים זה לזה. בסגנון זה, תמיד מובטחת הבנה הדדית, כל אחת בעלת ערך בעיני האחר. השותפים מכוונים להשגת תוצאה משותפת אחת. בסגנון יחסים זה, התפקידים והאחריות תוחמים בבירור, מה שמאפשר לכל אחד מבני המשפחה להרגיש במקומו, מבלי לפגוע באינטרסים האישיים. ההחלטות מתקבלות במשותף.
כל איחוד כזה מבוסס על יציבות. בזכות חלוקת האחריות הברורה (אישה - מטפלת בבית, בעל - מרוויח כסף), חיי הנישואים יחד הופכים להרמוניים ומאוזנים. שותפים בכל המאמצים מנסים להימנע מחילוקי דעות, לרוב להתפשר.
אבל למרות כל האידיליה הזו, לסגנון של מערכת יחסים זו יש פגמים, חיי הנישואים בברית כזו צמודים לשגרה. אם לא תכניסו את "רוח השינויים" ליחסים כאלו בזמן, זה מאיים על כיפוף היחסים, שבסופו של דבר יהפוך להרגל.